מה זה ההסברים הללו לעזאזל….

 

6_children_clipart

הם הגיעו אלי שלושה: אמא(42), אבא(43) וילד(10) . התישבו על הכסאות בחדר: אמא, ילד,אבא.(למדתי שהדרך בה מתישבת משפחה בחדר במפגש הראשון מעידה על הקשרים במשפחה…)

 הם תיארו את מערכת היחסים החמה במשפחתם, יש במשפחה עוד 2 אחיות והילד עמו באו הוא ילד הסנדויץ שלהם..

  התרשמתי מהבהירות והפתיחות שבה הציגו את הבעיה:

 הילד סובל משעמום ניכר בכיתה, בהיותו נמצא במסגרת שאינה נותנת מענה לצרכיו האינטלקטואלים ואינה מאפשרת לו להביא לידי ביטוי את יכולותיו וכשרונוולכן הוא מפריע, מציק לילדים אחרים, לא ממש משולב חברתית בתוך בית הספרבבית מתנהג נפלא, הוא אח גאה לאחיותיו, מעסיק עצמו במשחקים במחשב, אוהב לשחק שחמט עם אבא, נהנה לספר לאמא את מה שקורה לו

הסיבה שבגללה הגיעו היא החשש של ההורים מפני העברתו הצפויה למסגרת חדשה, כזו שמתאימה יותר לכישוריו ויכולותיו.. ההורים יודעים שמערכת החינוך נותנת לו צ'נס גדול להשתלב היטב ולחוות חוויה של כיף והנאה בבית הספר, אולם הם מאוד חוששים מהמשך ההתנהגות הבלתי רצויה שלו

 באחת השיחות (שנערכו בחופש הגדול) פנתה האם לילד ובמשך 15 דקות הסבירה לו מדוע חשוב שיעשה מאמץ להשתלב במסגרת החדשההיא הסבירה לו באריכות, בצורה בהירה , הגיונית,בצורה שמותאמת לגילו את כל היתרונות שיצמחו לו מהתנהגות טובה ותקינה בבית הספר, והוא כמי שמאולף להקשיב לה ישב במשך כל ההסבר הזה ונעץ באמא זוג עינים ענקיות כחולות מקסימות

ראיתי שהוא שומע אך אינו מקשיבכשסיימה האם לדבר שאלתי את הילד:”מה שמעת שאמא אמרה לך?” הוא בתגובה הניע את כתפיו ועשה תנועה של "לא יודע"…ראיתי איך פניה של האם מתכרכמות, אחרי שכל כך התאמצה להסביר, אחרי שהיא כל כך רוצה בטובתו של הילד האהוב שלה הסתבר לה כי לא הצליחה להגיע אליו

התיאור המתואר כאן מאוד אופייני למערכות יחסים במשפחות נורמטיביות וטובותבתהליך התקשורת הבינאישי בו אין מוודאים את התקיימותו של תהליך תקשורת זורם קורה לא פעם שהצד המוסר בתקשורת משוכנע שהצד הקולט קלט את כל הנאמר , ובמציאות הצד המוסר דיבר, הצד הקולט לא קלט ותהליך התקשורת לא התקיים

 כאשר הורים מסבירים לילד משהו חשוב שיעצרו אחרי כל משפט או שניים ויוודאו מה נקלט..

במקום לשאול "הבנת מה שאמרתי לך?" ולקבל תשובה של כן או לא, כדאי לשאול"מה הבנת?” וכך לודא מה נקלט, מה הופנם, ..

ילדים רבים רגילים לשמוע הסברים ארוכים ומלומדים מהוריהם אך הרבה פעמים אינם מקשיבים ואז מתחילות להיווצר במשפחות בעיות תקשורת, נולדים כעסים, נוצרים תסכולים והקשר בין ההורים לילדיםנעשה טעון ומתוח

ובאשר לילדון החמוד המתואר למעלה: בנינו תכנית חיזוקים להתנהגויות רצויות במסגרת הלימודית החדשה שהוצעה לו, קבענו חיזוקים חיוביים להתנהגויות אילו , אפשרתי בעזרת ההורים לילד לבחור את ההתנהגויות ולשלוט בהתנהגויות בהן יבחר להתנהג במסגרת החדשה , כמובן שאם ירצה לזכות בחיזוקים החומריים , בפרסים שנקבעו יצטרך להתנהג בצורה הולמת

והמציאות הוכיחה כי מה שאיפשר לילד שינוי בהתנהגותו לא היו ההסברים המשכנעים של אמא להם לא הקשיב ממש, אלא השליטה שלו בהתנהגויותיו הושגה דרך הרצון שלו להרוויח חיזוקים שנקבעו, וביחד עם זאת הצליח להתנהג(רוב הזמן…) מצוין במסגרת החינוכית. ההנאה ששאב מהחיזוקים החיוביים שקיבל בבית הספר מהמורים,יחד עם החיזוקים החומריים שאיפשרו לו הוריו הביאה בסופו של דבר להשתלבות יפה שלו במסגרת החדשה.

שינוי התנהגות באמצעות בניית תכנית חיזוקים מותאמת ואישית היא אחת מהדרכים האפקטיביות ביותר של הטיפול הקוגניטיבי התנהגותירק מטפל מנוסה ומיומן יכול לעזור למשפחה לבנות ולהתאים תכנית כזו לצרכיהלאחר שמושגת ההתנהגות החיובית לא צריך יותר את הפרסים החומריים כי החיזוק מגיע מבפנים….

כתבה: אירית גיל לב
הכותבת הינה מדריכה ומטפלת מומחית בCBT.

 

מסוגלות הורית

‏‏‏‏28 נובמבר 2010

‏‏‏כ"א כסלו תשע"א


פרופ' משה אלמגור, פסיכולוג קליני בכיר מאוניברסיטת חיפה:

יעילות השימוש בחוות דעת פסיכולוגית להערכת 'מסוגלות הורית' מוטלת בספק

*"יש לצמצם באופן משמעותי שימוש במבחנים פסיכולוגיים והגבלתם בהתאם לכללים לכתיבת חוות דעת משפטית", קובע הדוח*


"יעילות השימוש בחוות דעת פסיכולוגית להערכת 'מסוגלות הורית', חוות דעת שמקבלת משקל רב בהחלטה של בתי המשפט בהכרעה לאיזה הורה להעניק את המשמורת על הילדים, מוטלת בספק", כך קובע דוח חדש של הפסיכולוג הקליני ד"ר משה אלמגור מאוניברסיטת חיפה יחד עם גב'  דינה ארליך. ההמלצות שלהם: לצמצם את השימוש במבחנים פסיכולוגיים. והפיכת המשמורת המשותפת לפיתרון החוקי הסטנדרטי בהיעדר הסכמה אחרת בין בני הזוג.   


הכלל הנהוג כיום בבתי המשפט בישראל בבואם לקבוע מי מבני הזוג יקבלו משמורת על הילדים הוא טובת הילד. אם בעבר מבחן זה העניק ברוב המקרים את המשמורת לאם, התמורות החברתיות בשנים האחרונות הביאו להבנה שגם אבות יכולים לשמש כהורים לא פחות טובים מאימהות. בהיעדר החלטה אוטומטית, הופכת מידת ההתאמה ההורית למשמעותית ביותר. כיוון שבדרך-כלל ההורים הנתונים במאבק משורת ואשר מופיעים מסוגלים על פניהם (לא עומדים בקריטריונים של אי מסוגלות) מהווים בעייה קשה לגבי ההחלטה על המשמורת. לכן, אחד הכלים שבהם משתמשים כיום בתי המשפט בהכרעה בסוגיה זו הוא חוות דעת פסיכולוגית לעניין ה "מסוגלות הורית". לדבריו של ד"ר אלמגור, חוות דעת זו מקבלת משקל רב בהחלטות בתי המשפט. אולם כבר בשנת 1999 הוא פרסם דוח בו נמצא כי הכלים האיבחוניים  העומדים בפני הפסיכולוג הקליני בבואו לקבוע מסוגלות זה בעייתיים, לכל הפחות. המאמר עורר עניין רב בין אנשי המקצוע והמשפט וחולל סערה לא קטנה.


בדוח החדש ביקשו החוקרים לבדוק האם ב-11 השנים האחרונות חלו שינויים בכלים אלו או שגם כיום תוקפה של חוות דעת זו מוטלת בספק. הכלים שנבדקו הם הראיון הקליני, השלמת משפטים, ציורים ומבחנים פסיכולוגים שונים כגון מבחן רורשאך; WAIS-III; T.A.T ועוד.


מהדוח עולה כי גם כיום מבחנים אלה אינם מצליחים לענות על שאלת ה"מסגולות ההורית" מסיבות רבות ומגוונות: הכלים אינם מתקפים מחקרית את המושג; הכלים נכונים לשעת הבדיקה, שהיא שעת משבר, אולם אין להם יכולת לנבא התנהגות בעתיד; רוב הכלים והמדדים מבוססים על נורמות ממדינות אחרות ולא מדובר במדדים שמשקפים בהכרח את ההתנהגות בחברה הישראלית; הכלים מעריכים את היחיד ואינם לוקחים בחשבון השפעות של המערכת המשפחתית ועוד. "סקירה זו של המבחנים הפסיכולוגיים מחזקת את המצב העגמומי בתחום הערכת המסוגלות ומטילה ספק באפשרות להשתמש בהם ככלי הערכה ואבחון, במיוחד לישראל. כל האמור לעיל מביא להטיל ספק באפשרות השימוש במבחנים אלה להערכת מסוגלות הורית. יש לצמצם באופן משמעותי שימוש במבחנים פסיכולוגיים והגבלתם בהתאם לכללים לכתיבת חוות דעת משפטית", כותבים החוקרים בדוח.


לדבריהם, הפסיכולוג, תוך שהוא נעזר בחוות דעת של גורמי מקצוע נוספים כמו יועצים, פקידי סעד, עובדים סוציאליים וכד', יכול להיות הגורם שמרכז את המידע ומעבד אותו וכך הוא מוסיף חומר רלוונטי שיכול לסייע לבית המשפט.


"אנו מציעים כי ייקבע בחוק כי משמורת משותפת או אחריות הורית משותפת יהיה הפיתרון הסטנדרטי בהיעדר הסכם אחר בין בני הזוג. אנחנו ערים לכך שפתרון זה, שמועיל מאוד לטובת הילד, עלול לפגוע בחופש של ההורים מבחינת מקום מגוריהם וכדומה, והגבלת חופש זה אולי סותרת את רוח חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. אך החברה כבר הראתה במעשה החקיקה כי טובת ורווחת הילדים גוברת על זכויות אדם בסיסיות. קיומו של פיתרון זה יכול לשמש גורם נוסף בשיקולים לגבי גירושין, כיוון שהוא מעלה את המודעות באשר למחיר הכרוך בהם", מסכמים החוקרים.

שאלות ותשובות בשידור הערוץ האקדמי: פסיכולוגיה משפטית

 

שאלה מס' 1:

כיצד אתה מגדיר מסוגלות הורית?

תשובה: מסוגלות הורית אינה מוגדרת בחוק ו/או בתיאוריה. החוק נותן תשובה שלאלה מי לא יכול להיות הורה, אבל לא מגדיר מי כן יכול להיות הורה. הגדרת המסוגלות הקיימת מגיעה מכיוונו של הילד והיא אומרת שההחלטה לגבי מי הורה צריכה להיות לפי מיטב האינטרסים של הילד, או בהחלטה בין שני הורים, מי ההורה המזיק פחות לילד.

 

שאלה מס' 2:

מה הם האינטרסים הטובים ביותר עבור הילד?

תשובה: שני הורים אשר לוקחים אחריות על הילד; מציבים לו מערכת קבועה ומתמשכת, יכולים להעניק לו אהבה, חום, תמיכה ויציבות כלכלית מינימאלית.

 

שאלה מס' 3:

מיהו ההורה שאינו יכול לקחת אחריות על הילד?

תשובה: החוק קובע כי הורה אשר מתעלל בילדו, למשתמש באופן קבוע בסמים כבדים, חולה במחלה אשר אינה ניתנת לשליטה תרופתית ו/או אינו יכול לשלוט על התנהגותו וזו עלולה להזיק, ו/או אין לו את היכולת הכלכלית להחזיק בילד, אינו ראוי לשמש הורה.

שאלה מס' 4

כששני הורים נאבקים על החזקת הילד איך נקבע מי ההורה המתאים?

תשובה: זו אחת השאלות הקשות ביותר למענה ולמעשה, אין מענה טוב לשאלה זו. כאשר יש שני הורים שאף אחד מהם לא עונה על הקריטריונים של אי כשירות, הופכת ההחלטה ליחסית;  מי ההורה הטוב יותר בין השניים.

 

שאלה מס' 5:

ובכל זאת איך מחליטים?

תשובה: ההחלטה נעשית על בסיס התרשמות הגורם המאבחן שאליו פונה בית המשפט. גורם זה הוא, בדרך כלל, פסיכולוג קליני. הציפייה היא שלפסיכולוג יש כלים להערכה אישיותית אשר מאפשרים לו לענות על השאלה. אפשרות שנייה מתייחסת לכלל הלכתי הקשור בגילו של הילד. ילד עד גיל 6 הולך עם אימו. המסורת ההכרעתית הולכת עם הרעיון שהאם היא ההורה הטוב יותר. וזאת על בסיס  תיאוריות פסיכולוגיות ארכאיות אשר לא הכירו ולא זיהו את תפקידו המשמעותי של האב בגידול הילדים.

הכרעה בשאלה זו, אם כך, תלוייה  בגישה התיאורטית של הפסיכולוג.

 

שאלה מס' 6:

למה אתה מתכוון?

תשובה: יש לנו בעייה מאוד קשה בהחלטה מסוג זה והבעייה היא עקרונית ובסיסית. הפסיכולוג מתבקש לנבא מצב עתידי על בסיס של התנהגות בעבר אשר אין לה בהכרח קשר עם התנהגות עתידית. יכולת הניבוי של הפסיכולוגים היא נמוכה ביותר ואף אין לו את הכלים המתאימים לענות על שאלה זו.

שאלה מס' 7

מהו הכלי המתאים?

תשובה: כדי שכלי פסיכולוגי יוכל לענות על שאלה כל שהיא הוא חייב לעמוד בשלושה קריטריונים: א. הוא חייב להיות תקף, כלומר הוא חייב לבדוק את המושג שאותו הוא אמור לבדוק. כיוון שכפי שאמרתי, מושג המסוגלות אינו ברור, הרי בהכרח אין כלי שמיועד לבדוק את המושג הזה. הכלל השני הוא מהימנות, כלומר, הציון שאני מקבל במבחן מסויים או תצפית שאנשים שונים עושים על ההורים צריכה להיות יציבה. הציון אמור להישאר ברמה קבועה פחות או יותר וצריכה להיות מידה גבוהה של הסכמה בין הצופים. הקריטריון השלישי הוא נורמות מקומיות. נורמה היא ציון על אותו הכלי אשר מתקבל באוכלוסייה הכללית ומאפשר לנו להגדיר מתי הציון על המבחן הוא חריג ביחס לאוכלוסייה. לרוע המזל, כל המבחנים הפסיכולוגיים בהם משתמשים להערכת מסוגלות הורית אינם תקפים למענה על שאלה זו ולמרביתם אין נורמות מקומיות.

 

שאלה 8:

מה עוד מפריע להחלטה?

תשובה: הזוג שמגיע להערכת מסוגלות נמצא במשבר. הם נמצאים במאבק משפטי מורכב וקשה. סיטואציה כזו אינה משקפת את חייהם מחוץ למשבר ואינה יכולה לשמש אמצעי לניבוי תפקוד אחריו. בזמן הנישואין פיתח הזוג חלוקת תפקידים שאינה מלמדת בהכרח על חלוקת התפקידים העתידית. חלוקה זו מתייחסת גם לכמות הזמן שמתאפשרת להיות עם הילדים וכו'. כל זה יכול להשתנות בקלות במערכת זוגית אחרת וכן הניבוי הוא קשה ביותר. כל הגורמים הללו הופכים את התשובה לשאלה מי ההורה המתאים יותר לקה וכמעט בלתי ניתנת לפיתרון.

 

שאלה מס' 9

ובכל זאת?

התשובה לשאלת הבחירה בהורה הטוב ביותר צריכה להינתן במגש בין בני הזוג ובמנותק מהשאלה המשפטית של הפרידה. בני הזוג צריכים להחליט על נושא המשמורת ביניהם כאשר יש כמה מודלים שניתן לבחור ביניהם: משמורת יחידה, משמורת משותפת. במשמורת יחידה יש הורה אחד אשר הילד נמצא אצלו/ה מרבית הזמן ולהורה השני יש זכויות ביקור. ההחלטות המשמעותיות יכולות להתקבל במשותף ע"י שני בני הזוג. משמורת משותפת אומרת למעשה ששני בני הזוג מארגנים את חייהם החדשים לפי צרכי הילדים. לכל ילד יש שני בתים אותם הוא חולק בזמן. חצי זמן בבית אחד וחצי בשני. כל בית הוא בית שלם עבור הילד מבחינת התנאים הפיזיים (חדר/מקום לינה משלו, בגדים וכו'). ההורים גרים בטווח היחסים החברתיים של הילד (איזור בית הספר) כדי לא לנתקו מהמסגרות החברתיות.

שאלה 10

איזה מהפתרונות עדיף?

מבחינתו של הילד עדיף הפיתרון השני מאחר והוא עונה על כך שלילד יש שני הורים, מערכת התייחסות ובית קבוע. כדי שייבחר הפיתרון הזה על ההורים להיות ביחסים טובים עם תקשורת טובה ביניהם. בכל מקרה אחר, עדיף פיתרון המשמורת היחידה.

שאלה 11

האם זה לא מבלבל את הילד להחליף בתים?

זה מאוד תלוי בנסיבות. כללית, כל עוד הבתים המאורגנים ומסודרים מבחינה פיזית ולילד יש מקום קבוע, אין כל קושי במעבר. כאשר התקשורת בין ההורים טובה, קל גם לילד לעשות את המעברים. עם זאת, ובכל סוג משמורת, אנחנו מצפים לקשיים בעיקר בזמן המעבר מבית לבית ובמיוחד בתקופה הראשונה.

 

קירבה וריחוק בזוגיות

Moshe

לכולנו יש את הפנטזיה על קשר זוגי קרוב שלפיה אנחנו הולכים מחובקים בשקיעה והכל כל-כך פסטוראלי ושליו. כשאנחנו מתעוררים מחלום זה אנחנו מגלים שהחיים הם לא פנטזיה והם אינם רק רצף של שקיעות רומנטיות.

אנחנו מצפים שחיינו יהיו שקטים ורגועים ללא תנודות, שהאהבה תשרור תמיד והכל יהיה אותו הדבר. אנחנו מופתעים כשאנחנו מגלים שהחיים לא עובדים בצורה כזו. אנחנו חוששים ופוחדים כאשר אנחנו מרגישים תחושות שליליות כלפי בני זוגנו. למדנו שלריב ולכעוס זה לא בסדר וזה מעיד שמשהו חמור קרה. ברגעים כאלה אנו מרגישים שהיחסים שלנו תלויים על בלימה.

למעשה, אין הדבר כך ואולי זה עובד בכלל אחרת.

שום דבר בחיינו אינו עובד בקו ישר (חוץ אולי מהמוות כמו שאנו חווים אותו בתמונה של המוניטור). כל תהליך ביולוגי ונפשי עובר תנודות מחזוריות. פעם גבוה, פעם נמוך, וחוזר חלילה. אפילו מצב הרוח שלנו עובר שינוי מחזורי. לעתים השינוי מתאים את עצמו לקצבים ביולוגיים, לפעמים הוא מתאים את עצמו לימי השבוע, אך הוא אינו קבוע לאורך זמן. התנודתיות המחזורית הזו היא אחד מהכלים החשובים שמבטיחים את חיינו ואת יכולתנו להסתגל לסביבה משתנה. למען האמת, המערכת הפיזיולוגית שלנו אינה מתפקדת היטב במצבים קבועים. איך זה בא לידי ביטוי בזוגיות?

מנגנון פיקוח על מרחק רגשי

מערכת היחסים הבין-אישית שלנו פועלת על עקרון של קרבה וריחוק. אנחנו מפעילים מנגנונים שהמטרה שלהם לווסת את המרחק הרגשי מהאנשים הקרובים לנו בפרט ומאחרים בכלל. אנחנו זקוקים למרחב סביבנו. אנחנו מרגישים לא נוח כשהמרחק הזה מצטמצם ואז אנחנו פועלים כדי לשנות אותו לרמה בה אנחנו חשים יותר בנוח. כדי להבין זאת יותר, אנא, חשבו על אנשים שעומדים סמוך לכם ועד כמה אתם מרגישים נוח עם המרחק מהם ומה אתם עושים כשאינכם מרגישים בנוח עם המרחק? לעתים מתקרבים כשהוא רחוק למדי או מתרחקים כשהוא קרוב מדי. כמובן שאין מרחק קבוע או אופטימלי והוא משתנה בהתאם לנסיבות ולשותף. ככל שמערכת היחסים קרובה יותר המרחק האופטימלי ייטה להיות קרוב יותר. גם למרחק מבן הזוג יש תנודה הפועלת על עקרון קירבה וריחוק ומנגנון המווסת מרחק זה.

נתאר לעצמנו מצב שבו אנחנו מרגישים מאוד מאוד קרובים לבן/בת זוגנו. לעתים קרובות מאוד המצב הזה עלול להוביל לתחושת לא נעימות כמו; "אני מוותר/ת על העצמאות, הזהות", אני הופך/ת להיות תלותי יותר מדי" וכן הלאה. אלו תחושות לא נעימות שמקשות על הקירבה ויוצרות לחץ לקחת מרחק. מה הדרך הטובה ביותר לתפוס מרחק? ריב. ריב על דבר שטותי פחות או יותר הוא פיתרון אחד מתוך אין ספור פתרונות יצירתיים שזוג יודע לייצר. זמן בנפרד, עיסוקים שונים וכו' הם פיתרונות אחרים שאנחנו משתמשים בהם. המטרה היא ליצור מרחק, להפחית את האיום שבקירבה הגדולה. עד כמה מרחק אנחנו לוקחים? זה כמובן מאוד אינדיבידואלי. אנחנו ניקח את המרחק עד לנקודה שנרגיש שהקשר עומד בסיכון. בנקודה זו נחפש את הדרך חזרה. נשאיר סימנים מוסכמים שאומרים לבני הזוג שהגיעה העת לחזור ולהתקרב. וחוזר חלילה.

אנחנו חושבים לעתים, וזה אחד הפחדים המאפיינים את אלו שחוששים מהתקשרות, שקשר זוגי קרוב משמעו אובדן העצמאות והחופש. האמת, כך נראה לי, היא הפוכה. כאשר הזוגיות היא טובה ושני בני הזוג סומכים ומאמינים אחד במשנהו, הופכת הזוגיות להיות בסיס איתן, מעין "נמל בית", שאפשר לצאת ממנו ולחזור אליו מתוך ביטחון שבן הזוג יהיה שם עבורנו. במצב כזה אפשר לקבל החלטות ולקחת סיכונים ברמה גבוהה יותר מאשר לו היינו לבדנו. תמיכת בן/בת הזוג מאפשרת לנו לעשות שינויים משמעותיים בחיים.